<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תש"צ</h1>
<h2>דף ל:</h2>
וזה דין טהרת הסכינים כאשר קבלתי מפי מורי הרב רבי' יעקב זלה"ה. סכין של גוים שנשתמש בו ברותחין כגון פעמים שחותך בשר מן השפוד והוא רותח וכן שלנו לענין הפסח מגעילה ברותחין והיא טהורה. וזו אינה צריכה ליבון כלל. ואע"ג דתליא באשלי רברבי רבי' ר' יצחק בר' אשר הלוי הורה והצריכה ליבון. אינו שהרי כבולעו כך פולטו. ואין צריך ליבון אלא דבר שגופו [נכנס] באש כגון שפוד ואסכלה. אבל [דבר] שלא נכנס גופו באור אלא כגון זה וכן מחבת שמטגנין בה שמן כולן ברותחין. כדתניא בשילהי תוספת' ע"ז [פ"ט ה"ב] היורות והמחמי חמין והטיגנין והקומקומסין מגעילן ברותחין. והא דתניא בתוספת ע"ז הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ובפ' כל שעה נמי אמרינן קתייהו בטינא ופרדלייהו בנורא. אלמא בעי ליבון. בירושלמי במס' ביצה מוקי לה בסכין ארוכה שצולה בה בשר דומיא דשפוד ואסכלה. וישמעאלים עושין כן. דהואיל ובלעה בליבון בליבון תפלוט. והא דאמרי' התם הלכתא אידי ואידי [ברותחין]. כלומר גם פרזלייהו מגעיל ברותחין אחר שליבנן. אני שמעתי לפי שאדם חס על סכינו ואינו מלבנו כל הצורך. לפיכך הצריכוהו הגעלה בחמין. ואין לפרש כן דא"כ לא טיהרה שהגעלת חמין אינה מטהרת הלבון. אלא נר' לר' שאע"פ שצולה בשר בה סמוך לקתא אינו מגיע באור ולא בלע בליבון אלא ברתיחה מן הבשר והוא דין רתיחה יש לו. וכן קתייהו נמי. הילכך צריך להגעיל את הכל. אבל במה שנשתמש בלבון צריך ליטהר בליבון כל צרכן. ולהשתמש מיהן בצונן זה וזה דיי להן בנעיצה י' פעמים בקרקע ולא דווקא נעיצה אלא אפי' משיפנו באבן יפה ודיו. וכן ראיתי ר' עושה בשעה שרוצה לאכול גבינה בסכין של בשר. ושנשתמש בה צונן דייה בהדחה או בכפירת בליתא דפרסא (כדמפסקינן) [כדפסקינן] בפ' קמא [דחולין] ואפי' לרותח. ואם עבר ונשתמש בלא טהרה בין באותה שנשתמש בה צונן צריך קליפה אם חתך בה רותחין. ואם חתך בה צונן הדחה בעי. וכן של צונן אם חתך בה צונן בעי הדחה לחומרא. ובנשתמש בהן בדם האיסור הם הצריכין ליבון והגעלה. ואם שימש בהן בלא טהרה צריך קליפה כמפורש לפנים. אבל שאינן בני יומן אם עבר ונשתמש מותר שאף תחילת טהרתן אינה אלא משום גזירה אטו בת יומא. דק"ל נותן טעם לפגם מותר כמפורש בסוף ע"ז אי הכי לכתחילה נמי וכו'. ויש ספרים דלא גרסי' ליה. וס"ל דלכתחילה מותר שאינה בת יומא וכי אצרכינן טהרה לבת יומא.
